בחודש הקודם הגעתי לגרמניה, לכבוד
חשיפתה של סדרה שבע החדשה — ספינת הדגל של מותג הפרמיום הבווארי. מזג האוויר היה נאה, בהיר אבל קריר למדי. עת חלפנו ליד הכפר האולימפי הזכור לנו לרעה, שכן לפני חמישים שנה בדיוק נהרגו אחד עשר ספורטאים ממשלחתנו. אמרתי לקולגה שהיה עמי ש'זה קטע, כי למרות שהייתי רבות במינכן, מעולם לא יצא לי להיות בכפר האולימפי', רק בשביל שחצי דקה מאוחר יותר יכניס אותנו הנהג אל אותו הכפר.
אני נכנס ברגשות מעורבים, חושב אולי הייתי צריך לגדל שפם בשביל המאורע; מארק ספיץ המשופם חזר מאותה אולימפיאדה עם שבע מדליות... בכלל, הספרה שבע הייתה כל כך דומיננטית באותו היום, שכן לאחר שבע שנים, חשפה
ב.מ.וו את הדור השביעי במספר של סדרה שבע.
בכל מקרה, גולת הכותרת של סדרה שבע הזאת, מעבר לזה שיש לה גרסה כל־חשמלית שנקראת i7, היא שהפאר בה צמח לממדים נכבדים עוד יותר, וגם האבזור הועשר מאוד, כמו מסך טלוויזיה בגודל 31.3 אינץ' שיורד מהתקרה. ולמה אני מזכיר את זה? כי זה מתקשר לרכב השייך למותג עילית כמו זה שפגשתי בהמשך.
צילום: ב.מ.וו
ובכן, החודש יצא לי לנהוג בשני כלים סופר־מרשימים. הזול שבהם עולה "רק" מיליון וחצי שקלים, כשהיקר יותר, אליו אתייחס מעט כאן (והרבה יותר בהמשך המגזין) עולה כמעט מיליון שקלים יותר.
בנטלי בנטייגה הוא רכב פנאי מאוד יקר,
ונהגתי בגרסת S שיש לה לא פחות מ־550 כ"ס ו־78.5 קג"מ(!) מ־4.0 ליטר ו־V8, התפוקה הזו מתורגמת למספרים יבשים של 4.5 שניות מעמידה למאה קמ"ש ולמהירות מרבית של 290 קמ"ש.
צילום: עזרא רפאל
אל נא תטעו, המפלצת היקרה שוקלת 2.4 טון, ולא תקבלו כאן תאוצה של סופרקאר, אבל זה לא כל כך רחוק מזה. כך מצאתי עצמי בכביש מפותל והדוק, דוחף חזק ומעיף את הבהמה הכבדה קדימה, כאילו היא לא שוקלת איזה 2.4 טון.
את ה
בנטלי לוקח לייצר הרבה יותר זמן מאשר כלי רכב ממוצע, משהו כמו פי חמישה יותר זמן — 127 שעות. תוספת השעות האלה מורגשת בכל הדברים הקטנים בהם נוגעים, איכות הגימור פשוט נהדרת, כך גם החומרים. בידוד הרעשים כל כך מוצלח שכאשר החזרתי את הרכב הזה ולקחתי את "הבא בתור" פשוט נחרדתי מכל הרעש שהוא מייצר, ואני לא מדבר על צליל מנוע, אלא רעשי כביש... תרצו, רחשי צמיגים. ואני לא מדבר על קיה פיקנטו, אלא על
פורשה 911 איכותית, מהבציר האחרון, בגרסת ה־GTS.
צילום: עזרא רפאל
על ה־911 הזאת תוכלו לקרוא בהמשך. על זה שבידוד הרעשים שלה לא מצטיין, על זה שהראות החוצה לא מיטיבה עם אנשים בגובה של טייס קרב שעשה קמבק למסך, או על נוחות נסיעה לא מוצלחת במיוחד. וגם על איך ההתנהגות, החיבור, התאוצה, האחיזה, החיוך, היכולת במגוון סוגי אספלט וכמובן האם רכב הספורט הזה שווה את הכסף. על תא המטען אני בכלל לא מדבר, גם נמצא במקום הלא נכון וגם גבולי בכל הנוגע לקניות מהסופר. לקניות מהקיוסק, אגב, זה מספיק. מניסיון.
718 קילומטרים בדיוק גמעתי עם ה־911 הזאת, ואם חושבים על זה, אז במשפט הזה יש מופיעים שני דגמים של מותג הספורט הגרמני הזה. וזה נתון לא חשוב שכנראה גורם רק לי לחייך. אני יודע, אני צריך טיפול.
[email protected] 
